הרבנית רונית ברש חושפת את האונס שעברה והילד שמסרה לאימוץ

“יש לי סוד שקבור אצלי עמוק בפנים כבר 24 שנה”, אומרת רונית ברש. האישה, שכיום היא אחד השמות הבולטים בעולם החזרה בתשובה ושאלפי נשים חילוניות נוהות אחריה, נושכת שפתיים וחוזרת לגיל 14, ליום שבו השתנו חייה: היא חוותה אונס אלים, הרתה, ילדה בן שנמסר לאימוץ ומאז לא ראתה אותו.

“סיפור התשובה המלא שלי עצוב מאוד. מעולם לא סיפרתי אותו במלואו. היום, כשסביבי עשרות אלפי נשים ואני מובילת דרך ומשפיעה, אני חושבת שהגיע הזמן להשמיע אותו”.

“באחד האירועים שארגנתי, מול אלפי נשים, מישהי שאלה עד כמה אני אוהבת את השם”, היא מספרת. “עניתי: ‘אם אני אוהבת את השם בכל נפשי, בכל לבבי ובכל מאודי – אז כל אחת יכולה לאהוב את השם’. שאלו ‘למה הכוונה?’ ואני שתקתי”.

עכשיו, לראשונה, היא החליטה להפסיק לשתוק. “אני חולמת שהילד שלי יחזור אליי, נעמוד יחד על במה באצטדיון בלומפילד ואספר הכל. אולי כשישמע את הסיפור, אמצא אותו. חיכיתי יותר מדי זמן”.

ברש (38), מתגוררת היום במושב נועם הסמוך לקריית גת, והיא אמא לחמישה: רוי ונווה (14), ליאם (8), ליהיא אדל (6) ונחמן (5).

היא נולדה למשפחה מרוקאית חמה ועוטפת, כדבריה. בתם הבכורה של מסעוד ואליס אלמקייס, שהביאו לעולם ארבעה ילדים נוספים. “גדלתי במשפחה מסורתית פשוטה, בלי כלים להתמודד עם נערה בת 14 שיש לה יצר הרפתקני. בבית לא היה שיח פתוח, כי זו הייתה התקופה”.

החבאתי את התחתונים

זה קרה, לדבריה, בגיל 14, ביום האחרון של שנת הלימודים. “הלכתי להחזיר ספרים לספרייה ובדרך הביתה יכולתי לבחור בין שתי דרכים. אני זוכרת שסמוך למכולת עמדה משאית של קוקה קולה. עמד שם נער בן 17 שהתחיל איתי, סיפר שהוא מבאר שבע. דיברנו, החלפנו טלפונים וקבענו להיפגש. אחרי שלושה ימים נסעתי אליו בלי שאף אחד ידע”.

מה סיפרת להורייך?

“שיקרתי להם, אמרתי שאני הולכת לחברה. הוא חיכה לי בתחנה. דיברנו ואמרתי שאני אוהבת גרפיטי, הוא אמר שייקח אותי לראות. נכנסנו לבית ספר סגור ושם הוא אנס אותי. ניסיתי להילחם. אני זוכרת שלבשתי מכנסיים שחורים וחגורה חומה, ניסיתי להתנגד, בכיתי, אבל הוא היה חזק ממני, ולי לא הייתה שליטה. הוא אנס אותי והלך. נסעתי חזרה הביתה באוטובוס. השעה הייתה תשע בערך, וכל הדרך מבאר שבע לקריית גת בכיתי נורא. היה לי ברור שכולם רואים מה עברתי, התביישתי נורא, רציתי להתקלח, לשפשף את הלכלוך”.

“נכנסתי הביתה והראשונה שראתה אותי הייתה אמא. ההורים כעסו ששיקרתי, הם ידעו שלא הייתי אצל חברה. אמא צעקה ‘אנסו אותה!’ כנראה היה לה חוש אימהי”.

מה ענית?

“רציתי לצעוק ‘את צודקת, תעזרי לי’, אבל שתקתי. נכנסתי להתקלח. היה לי דם בתחתונים, כי הייתי בתולה כמובן. החבאתי את התחתונים שבוע מתחת למיטה, שאף אחד לא ידע עד שאחליט מה אני עושה עם כל הסיפור הזה. אחרי חודש לא קיבלתי מחזור וכל הזמן הזה לא סיפרתי לאיש. המשכתי לקחת מההורים כסף לתחבושות וחייתי עם השקר”.

“ואז הגיעו הבחילות, הקאתי בבר מצווה של אחי. כולם היו עסוקים באירוע ואף אחד לא שם לב למה שקורה לי. יום אחד אמא הסתכלה עליי ואמרה: ‘את הולכת כמו אישה בהיריון’. נקרעתי מבפנים והמשכתי לשתוק. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר לשמור סוד. סיפרתי לחברה הכל. אבל גם היא הייתה בת 14 ולא היה לה מושג מה עושים. חלפו עוד כמה שבועות והתינוק בעט. באמצע השיעור החברה הניחה יד על הבטן שלי והבינה שהסיפור אמיתי”.

לילה אחד, בחודש החמישי להיריון, סבלה רונית מכאבי בטן. “בכיתי כל הלילה. ההורים היו לצדי וחשבו שזו בעיה במעיים. שתקתי. בבוקר קמתי, הלכתי לבית הספר וכשהגעתי לשער הרגשתי שאני צריכה לחזור הביתה. אמרתי לאבא ‘נוסעים עכשיו לבית חולים'”.

בבית החולים עברה בדיקת רנטגן ואז הטכנאית אמרה לה שהרופאה מבקשת לדבר איתה. “התחננתי לשם שאתעורר מהחלום הרע הזה. ידעתי ששם יתפוצץ הבלון”, היא נזכרת. “התחננתי בפניה שלא תספר, אבל היא הכניסה את אבא לשיחה ועוד לפני שאמרה מילה אבא הבין במה מדובר. כשחזרנו הביתה, אמא שאלה ‘מה קרה? יש לה סרטן?’ ואבא ענה ‘הלוואי'”.

זיהיתי אותו מיד

משך שבועיים שהתה רונית בבית החולים, כשאביה ישן על הרצפה לצדה. “יש לי אבא מיוחד שלא עזב אותי”, היא אומרת. “ההורים שלי ביקשו שאעשה הפלה, אבל בבית החולים סירבו”.

מה את זוכרת מהשבועיים האלה?

“בכיתי בלי הפסקה. סבלתי מתופעות של היריון: נרדמו לי הרגליים והידיים, היו לי בחילות. לא ידעתי עם מה להתמודד קודם, עם האונס שאיש לא דיבר עליו או עם הרינונים מסביב, כי החברה שלי הוציאה החוצה הכל. החלטנו להמציא סיפור שאני מאושפזת בהדסה בגלל דלקת במעיים. אנשים רעים נסעו עד לשם לחפש אותי, זרקו להורים הערות בעבודה, אבא בכה, ההתמודדות הייתה נוראית”.

בתום שבועיים החליטו שירותי הרווחה להעביר את רונית ל”אמירים”, מעון באזור ירושלים שבו חוסות נערות הרות. “ההורים לא רצו להתנתק ממני. אני זוכרת שמשכו אותי בכוח”, היא משחזרת. “הוכנסתי לאמבולנס בוכה והעובדת הסוציאלית בכתה איתי. כשהגעתי לשם איימתי להתאבד, עולמי חרב עליי. נאנסתי, אני בהיריון, ניתקו אותי מאמא ואבא, מה נשאר? חושך מוחלט. היום אני יודעת שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”.

איך התייחסו אלייך במעון?

“הם תמיד יישארו אצלי בלב, אנשים מדהימים. הייתי שם ארבעה חודשים. אבא הבטיח לבוא, אבל לא הצליח להתמודד עם הכאב. אמא הייתה מגיעה אליי למרות החורף הקשה. שאלתי: ‘למה אבא לא מתקשר? למה הוא לא בא?’ יום אחד אמא נשברה וסיפרה שלאבא קשה להתמודד, שכולם מדברים בחוץ. אמרו שזו אשמתי, אף אחד לא הבין שאני ילדה בת 14 ששחטו לה את הנפש. בכלל, לאורך כל הסיפור הזה אף אחד לא דיבר על אונס”.

“כשהייתי בחודש התשיעי העובדת הסוציאלית הגיעה למעון והתחילה להכין אותי נפשית לאימוץ. אמרתי ‘אתם כל הזמן מדברים איתי על התינוק. ומה איתי, הילדה? למה לא מדברים עליי, על האונס?'” היא זו שיזמה הגשת תלונה במשטרה, לדבריה.

“אמרתי: ‘בלי תלונה במשטרה, לא אשלח את הילד לאימוץ’. שלחו לי מונית ספיישל מירושלים לבאר שבע והגשתי תלונה. החוקרת שאלה שאלות אינטימיות, כמו: האם ראיתי שהגבר שאנס אותי הגיע לסיפוקו, בכלל לא הבנתי את משמעות המילה. למיטב ידיעתי, בסופו של דבר התיק נסגר מחוסר עניין לציבור”.

ברש מדברת בשטף ולא מחמיצה אף פרט. כשהיא מדברת על התינוק שהביאה לעולם, עיניה מתמלאות דמעות. “נשים משתפות אותי כבר שנים בסיפורים קשים, ולא בכיתי. עכשיו, כשאני מספרת, נפתח פקק שהיה סגור אצלי במשך שנים”.

בסוף חודש מרץ 1991 תקפו אותה צירים והיא הובהלה לחדר לידה בשערי צדק. “מצאתי את עצמי לבד עם אם הבית בחדר לידה, ילדתי בן. המיילדת הניחה אותו עליי ואני לא הרשיתי לעצמי להתחבר. אחרי כמה שעות, כשהצלחתי לקום, הלכתי לתינוקייה לחפש אותו לפי הצמיד. מיד זיהיתי אותו. תינוק בהיר יפהפה עם שערות בלונדיניות ועיניים כחולות. עוד לא היו לו גבות. לא העזתי להחזיק אותו, רק ליטפתי לו את היד, והדמעות לא הפסיקו לזלוג עליו”.

“אחת האחיות שאלה אם אני רוצה להחזיק אותו. אני, ילדה בת 14 שבדיוק ילדה, ישבתי על הכיסא והחזקתי אותו בידיים. שלושה ימים לא זזתי ממנו. כשביקשו שאחתום על מסמכי האימוץ, סירבתי. העובדת הסוציאלית השתוללה כאילו פוצצתי לה עסקת מיליונים במנהטן. היא אמרה: ‘את לא יכולה לגדל ילד, כל העיר מדברת עלייך’. אמרתי: ‘זה הילד שלי'”.

“היא התקשרה לאמא שלי, שביקשה שאחתום כדי שלא ייהרסו לי החיים. כדי שאסכים, מכרו לי סיפור שבגיל 18 הוא יפתח את תיק האימוץ וידע מי אני. כתבתי לו על פתק שאני ילדה בת 14 ושלא מסרתי אותו לאימוץ מבחירה, לא נטשתי אותו ושאני מקווה שיצליח להבין מאיזה כיוון פעלתי. שיסלח לי ושאני אשמח לבוא ולראות אותו. אוהבת, אמא. מאז חלפו 24 שנים, ועד היום אני חולמת על הרגע שתיפתח הדלת והוא ייכנס ויגיד ‘אמא, זה אני'”.

חסכתי לניתוח פלסטי

כאן החל מסע ארוך. רונית שבה לביתה בקריית גת, “שם כולם ירדו עליי, אף אחד לא הושיט יד, לאף אחד לא היו כלים. התחלתי לעשות בלגן, אמרתי, אם כבר נתנו לי את התואר ‘מופרעת’, יאללה, אצדיק את זה. ברחתי מהבית, יצאתי לבלות, ניסיתי להיכנס לקונצנזוס החברתי, לשרוד”.

“הייתי צעירה עם תלתלים בלונדיניים, מושכת תשומת לב, כיכבתי במדורי הרכילות, דיסקוטקים. כולם הכירו אותי”, היא אומרת. “בכל מקום דיווחו מה עשיתי, עם מי יצאתי. עד שהרגשתי שאני נחנקת והחלטתי לעזוב הכל. טסתי למיאמי. אמרתי בלבי, מה כבר יכול להיות, אני יוצאת לעולם הגדול”. בנמל התעופה פגשה ישראלים, שכרה איתם דירה ומכרה תמונות.

את אילון ברש (45), לימים בעלה ואבי ילדיה, הכירה כמה ימים אחרי שנחתה במיאמי. “חברה שהייתה איתי בדירה ראתה אותו ואמרה שהוא מוצא חן בעיניה. אמרתי לה ‘עזבי, הוא יהיה בעלי'”. אילון היה גרוש, אב לילדה, “לקח זמן עד שהקשר בינינו הפך לרציני”, היא מספרת. “הוא לא היה בנוי לזה. עשיתי לו חיים קשים, אמרתי לו ‘אם הקשר לא רציני, אני נוסעת לניו יורק'”.

אמרה ועשתה. רונית טסה לניו יורק עם חברה, כמעט ללא כסף. בנמל התעופה פגשה ישראלי, שהציע לשתיהן להתארח בחדר המלון שלו. במונית בדרך לשם איבדה את התיק עם מעט הכסף שהיה לה, מספרי הטלפון שאילון כתב לה, כרטיס הטיסה והדרכון. כשכבר כמעט התייאשה, צלצל הטלפון בחדר המלון. על הקו היה אילון: “למה את לא מתקשרת לאנשים שאוהבים אותך?”, הוא שאל.

איך אילון ידע איפה את?

“מתברר שכשירדנו במלון עלתה למונית בחורה שמצאה את התיק. היא לא אמרה דבר לנהג, וכשהגיעה הביתה התקשרה למספר שבראש הרשימה – המספר של אילון. הוא שאל אותה איפה עלתה למונית, היא אמרה את שם המלון והוא הגיע אליי וביקש שאחזור”.

שנה אחר כך נישאו. “חיינו ברווחה כלכלית גדולה, לאילון הייתה נגרייה מצליחה. היה לי כל מה שחלמתי עליו מבחינה גשמית, הריתי תאומות, והרגש האימהי החזיר אותי לרגש שסגרתי במשך שנים עמוק בפנים”, היא אומרת. “אבל הרגשתי שהנשמה שלי בישראל, שבכל פעם שאני טסה למיאמי, אני נועלת אותה בלוקר בבן גוריון”.

“יום אחד ישבנו שנינו בבית הגדול, אני עם רגליים בבריכה. פתאום אמרתי ‘די, אני רוצה הביתה’. אילון אמר: ‘תסתכלי על הבית שלנו, על הבריכה, יהיה לך קשה להגיע לזה בארץ’. היום אני גרה בדירה שכורה במושב, ומחלון המטבח שלי רואים קוצים ולא בריכה, אבל אין מאושרת ממני”.

החלטית כדרכה, כבר למחרת ערכה ברש גראז’ סייל ומכרה את מלוא תכולת הבית. “אילון חזר בערב לארבעה קירות. אמרתי, ‘הנה הכסף, מחר יש לי טיסה. תסגור הכל, תבוא בעוד חודשיים'”.

מתי התחלתם להתקרב לדת?
“אילון ממשפחה חילונית לגמרי, ואני גדלתי בבית מסורתי. כשנולדו התאומות שלי חיפשתי מקום רוחני, רציתי לחקות את הבית שבו גדלתי, הצעתי שילך לשיעורי תורה כדי שיבין מהי מסורת. לא תיארתי לעצמי עד כמה רחוק הוא ילך עם זה. הוא התחזק ואני נשארתי הרחק מאחור. הוא היה הולך לשיעור תורה ואני למועדון. התקשורת המדהימה שהייתה בינינו השתבשה. החלטתי לפתוח תיק ברבנות”.

גם הפעם היה זה אילון שלא אמר נואש. “התחתנתי עם איש תומך ואוהב, הוא כל הזמן דחף מבלי להתעייף, לא הרים ידיים”, היא אומרת.

בחג סוכות אחד אירח אילון חברים בבית, “פתאום אני שומעת צלילים נעימים ואמירות ‘אשרינו שזכינו ברבי הזה’. הרב שאירחנו יצא מהסוכה ודיבר איתי. עמדתי מולו בגופייה. שאלתי ‘איך אתה מדבר איתי?’ הוא אמר ‘אני לא רואה גוף, אני רואה נשמה’. הוקסמתי. הרגשתי שכזאת אני רוצה להיות”, היא מספרת.

זמן קצר אחר כך טסה לראשונה לקבר הרב באומן, “לקחתי איתי שתי חברות. אמרתי נעלה לקבר ומשם לסיבוב קניות בקייב”, היא נזכרת. “כשפתחתי את הידית של הציון (הקבר), נשמתי את הנשימה שכולם מתמכרים אליה – הנשימה שבה הגוף מתחבר לנשמה. אחרי כל השנים הוצאתי הכל. בכיתי, צחקתי. אחרי 13 שנה שהסוד היה קבור, נפתחתי. סיפרתי לרב את הסוד הגדול שלי, הרגשתי שמצאתי אוזן קשבת”.

וכשחזרת הביתה?

“רציתי להדביק את כולם בהרגשה העילאית שאפפה אותי, או כמו שאומרים: ‘הייתי באורות’. בהתחלה לקחתי משפחה וחברים ובהמשך הפכתי למדריכה שנוסעת לאומן בג’ינס, חולצת טי ותלתלים בלונדיניים. כך במשך שנה, עד שפגשתי צאצאית של הרב שהתחברתי אליה מאוד”.

זו הייתה הרבנית צירה מורגנשטרן. “אילון התקשר אליה ואמר ‘תחזירי את אשתי בתשובה’. היא אמרה: ‘אני לא מחזירה בתשובה, אני רק מחבקת ואוהבת’ וזה מה שהיה. היא אימצה אותי ואני קניתי את התשובה בייסורים קשים, היו לי הרבה דילמות בדרך”.

מה למשל?

“יום אחד נסעתי לאומן בג’ינס וחזרתי עם חצאית וכיסוי ראש. גיסי אמר לאחותי שהשתגעתי. הייתי אז מורה לאמנות בתיכון חילוני ואני זוכרת ששאלתי את עצמי, איך אני נכנסת לשם עכשיו עם כיסוי ראש? כשנכנסתי, עשרות תלמידים נעמדו, שרקו ומחאו לי כפיים”.

בירכתי את שיר אלמליח

אז חלפו עשר שנים. את מחיאות הכפיים של התלמידים החליפו מחיאות כפיים של אלפי נשים, המגיעות לערבים ולשיעורי התורה שהיא מקיימת ברחבי הארץ. היא מקבלת מאות פניות ביום לעמוד הפייסבוק שלה. “מדי יום אני עונה ל־200 נשים”, היא אומרת. “כרגע אני עונה לאלה שפנו אליי בחודש מרץ”.

לטענתה, עם הנשים שהייתה בקשר איתן נמנות מפורסמות כמו השרה מירי רגב, מיכל אמדורסקי, טהוניה רובל, רינת גבאי, עדי שילון, יוליה פלוטקין – ולצדן אלפי נשים המבקשות לחזק את אמונתן. מדי שבוע היא מקיימת שיעור תורה בבית כנסת בראשון לציון בפני כ־500 נשים.

כשהחלטת עכשיו לחשוף את סיפורך, שיתפת את משפחתך?

“כתבתי הודעה מרגשת בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, שבה חברים האחים וההורים שלי. כתבתי שהם היו איתי ברגעים הקשים ביותר ושאני בטוחה שמה שחוויתי השפיע עליהם וזה חלק בלתי נפרד גם מהחיים שלהם. עתה, כשהחלטתי לחשוף, אני מקווה שהם יהיו שם בשבילי. חששתי, כי הם קבוצת הביקורת הכי גדולה שלי, ולשמחתי קיבלתי המון חיזוקים”.

ואיך הגיבו הבנות שלך?

“אני ואילון הושבנו אותן לשיחה. אמרתי שיש משהו שאני חייבת לספר, והן שאלו ‘מה כבר יש לך לספר, עוד פעם סיפור התשובה שלך?’ אמרתי ‘לא, זה משהו יותר גדול, וחשוב לי שתשמעו על זה ממני’. שטופת דמעות סיפרתי הכל, שיש לי בן. בהתחלה הן לא יכלו להכיל את כל זה, אבל הייתה שיחה חברית טובה, ובשלב מסוים הן הפכו להיות כמו אמהות שלי – חיזקו אותי, וביקשתי שנתפלל יחד לשובו. אם התפללתי עד היום לבד, עכשיו יש לי שותפים”.

למה בחרת להיחשף?

“אני עושה כל מה שאני עושה בשביל בת ישראל אחת. מבחינתי אני עומדת במבחן האמת, נותנת את כל סיפור חיי על מגש. בעבר אמרתי, למה היית צריך להעביר אותי את כל המסע הזה, את הייסורים האלה? אבל אני מבינה שיש לי תפקיד, אני שליחה. נשרפתי ונכוויתי בחיים כדי לשאת בשליחות הזאת”.

0 replies

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply