פגעות התקיפה המינית במגזר הדתי והחרדי כבר לא צריכות להסתתר. את הבושה והשתיקה מחליפה בימים אלה יד מושטת מצד המנהיגות הבכירות ביותר של המגזר. אם תרצו, “הגברות הראשונות”: הרבנית ציפי לאו, אשת הרב הראשי לישראל – והרבנית יפה דרעי, רעייתו של ראש תנועת ש”ס. וכששתי פיגורות בסדר גודל כזה ניצבות בחזית הטיפול בנפגעות, זה אומר שינוי גישה.
במשך שנים נפלו קורבנות האלימות המינית החרדיות והדתיות בין הכיסאות. גם כאשר ההינו לבקש עזרה, ראשי הקהילות לא ידעו למי להפנות אותן, ואיך להכיל את השבר שנפער בחייהן. ריבוי חשיפה תקשורתית למקרים של תקיפות שנענו בשתיקת רבנים, הביאו את המשרד לשירותי דת לצאת במיזם יוצא דופן. בצעד חריג התגייסו למשימה נשות רבנים – ורבניות מוערכות בפני עצמן.
בראיון ראשון לתקשורת מאז כניסתו של הרב דוד לאו לתפקיד הרב הראשי לישראל, מספרת הרבנית ציפי לאו על הסיבה שלה להפרת השתיקה התקשורתית שגזרה על עצמה האישה שמעדיפה לפעול, בדרך כלל, הרחק מאור הזרקורים. היא מתפנה לראיון בין ובתוך כנס ראשון מסוגו של “פורום נשות הרבנים”, שהייתה על מארגניו, המטרתו: התמודדות עם תופעת “האלימות בקהילה”, כך לשון הכותרת.
אבל הכנס הוא הוא רק סנונית, אם תרצו – פיסה קטנה מהמהלך המשמעותי שנוקטות בו דמויות בכירות כדוגמת ציפי לאו, יפה דרעי ורות יוסף, בבואן להכניס את נפגעות התקיפה המינית בדלת הקדמית של הקהילה, כמתוות דוגמה ואף דרך לרבניות אחרות.
הבית הפתוח במודיעין
זו איננה ההתגייסות הראשונה שלה. הרבנית לאו אוחזת בתואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני בניהול
ויישוב סכסוכים, ובמהלך השנים שבהן כיהן בעלה כרב העיר, הפכו השניים לכתובת עבור רבים מתושבי העיר, בבית שפתוח עבורם 24/7.
הרבנית ציפי לאו מספרת כי הרגישה שבכל הנוגע להתמודדות עם מצבי אלימות ופגיעה מינית בנשים ובילדים, לא היו לה ולחברותיה הכלים הראויים על מנת לאתר, להכווין ולסייע. “חשוב לי להדגיש שאנחנו לא מטפלות, ולא אמורות להיות מטפלות”, היא אומרת. “המטרה היא ללמוד מאנשי מקצוע איך לזהות בעיות בתחום הזה, לדעת לאיזה גורמי טיפול אפשר להפנות, ובמקביל – כיצד לשמור על קשר עם מי שחשפה בפנייך דבר כל כך אישי. לראות שהיא מטופלת, ולהיות זמינה כאוזן קשבת ולהכיל את מה שהיא רוצה לשתף בו”.
הרבנית לאו מציינת, מניסיונה, כי לא פעם בוחרות נשים רבות לפנות דווקא אל נשות הרבנים עם גילויים מורכבים של אלימות ופגיעה מינית: “אני חושבת שכנשים, אנחנו מציגות צד מכיל ורך יותר. אני מקבלת פניות מכל הסוגים, כל הזמן. המוטו אצלנו הוא שאפשר לבוא תמיד ולבקש כל דבר, גם אם זה תמונה עם הרב”.
להסמיק – אבל “לדבר על זה”
הרבנית לאו לא לבד. גם הרבנית יפה דרעי, אשתו של יו”ר סיעת ש”ס, התגייסה ליוזמה הבלתי שגרתית למגזר, כשמאחוריה פעילות ענפה במסגרת עמותת חסד שבראשה עמדה שנים ארוכות. כיום היא עוסקת בתחום החינוך, ועומדת בראש מספר מוסדות תיכוניים-מקצועיים לבנות חרדיות. דרעי מודה כי העיסוק בנושא לא היה לה קל או מובן מאליו. זו איננה ההתגייסות הראשונה שלה. הרבנית לאו אוחזת בתואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני בניהול
אצלנו בבית לא דיברו על הדברים האלה. נקודה”, היא אומרת בגילוי לב. “בסופו של דבר, מדובר במגזר שמרני, ובכנות – זה היה ממש רחוק ממני. בתקופה שלפני התקשורת החרדית, בכל פעם שדיווחו על דברים כאלה סגרתי את הרדיו, כי זה לא התאים לילדים. ועדיין אני חושבת שהאופן שבו זה נעשה בתקשורת הכללית, לא מתאים לבתים חרדיים. אם אי פעם אצטרך ‘לדבר על זה’, ברור לי שאסמיק. ולכן לא הייתי מאמינה על עצמי שאצטרף ליוזמה כזאת, אבל הנה אני כאן”.
ואיך זה קרה?
“קודם כל, כי קראו לי. ביקשו ממני להצטרף לפגישת חשיבה בנושא. באתי, הקשבתי, היינו שם
מספר נשים, ושם לראשונה התוודעתי להיקף התופעה. הבנתי שאני לא יכולה להתעלם ממה ששמעתי. זה לא שהייתי מנותקת קודם, אבל בעקבות השיחה הבנתי שאני, אישית, צריכה להיות מעורבת. בעלי ואני אנשי ציבור, וזה חלק מהאחריות שלנו.
“אם בעבר עסקתי במעשי חסד באמצעות חלוקת מצרכי מזון ותרומות ברמה הפיזית, הרי שפה זה חסד לא פחות גדול: לתת לאישה את מה שהיא צריכה. אבל בשביל זה צריך לדעת איך לעשות את זה נכון. כאשר אישה פותחת את הלב ומספרת לך על טראומה כל כך קשה, כל ניואנס בתגובה שלך חשוב. אם לא הגבת נכון, עשית נזק בלתי יתואר, עד כדי חוויה של פגיעה חוזרת”.
יפה דרעי לא מהססת לדבר על הצורך המתמיד בשינוי תפיסה. היא מספרת לי כיצד עברה מסיוע לעניים בעמותת חסד, לחינוך מתוך צורך לשנות את התפיסה לגבי עוני ונזקקות, ולתת לנשים חרדיות את היכולת להתפרנס בכבוד תוך קיום אורך חיים חרדי. עכשיו הגיע הזמן לשנות את התפיסה גם בכל הנוגע ליחס לפגיעות מיניות בחברה החרדית.
“אני שומעת על הרבה מקרים, ושומעת דברים מדאיגים. מגיעים אלי סיפורים כאלה, כי אנשים רואים בנו כתובת. המטרה שלי היא לעזור יותר. הרגשתי ‘שאין הקומץ משביע את הארי’, ואני צריכה פה לעזור לאחיות שלי. גם התגובות מהשטח מוכיחות את זה. כשפנינו ופרסמנו על הכנס, ראינו שזה נצרך ומבוקש, ונשות רבנים רבות ראו בזה חשיבות. יכול להיות שאני עצמי לפני כמה שנים, לא הייתי בשלה לזה, והיום כן”.
יותר קל להיפתח מול אישה אחרת
למדיניות תורנית “מידת”. רוזנבלום חברה לרבנית לאו הרבנית עדינה בר-שלום (בתו של הרב עובדיה יוסף המנוח) וליפה דרעי, והיא אמונה על תכנון ההיבט המקצועי של התוכנית.
כאישה חרדית, היא ערה היטב לרגישות הרבה שנדרשת במיזם מן הסוג הזה. היא שהבינה שאם רוצים לקדם את הטיפול בנושא במגזר החרדי, עדיף לעשות את זה על ידי גורמים “מבפנים”, שמכירים את הרגישויות – ויודעים לפעול במסגרתן.
“תפקיד הרב עומד של שני אדנים”, מסבירה רוזנבלום. “הראשון, סמכות ההוראה ופסיקת ההלכה, שמגיעה מלמעלה למטה. השני, הנהגת הקהילה מתוך הערכה, כבוד ואמון. וזו סמכות שצומחת מלמטה. בעידן המודרני, התפקיד המנהיגותי הזה התרחב על חשבון החלק השני. 80% ממה שרבנים עושים היום, זה להתמודד עם אתגרים בקהילה ולייעץ. כך, באופן טבעי, הופכת אשת הרב לחלק מרשת הקשרים הקהילתית. לכתובת”.
למה דווקא רבניות?
“מטרת התוכנית היא לתת למי שנמצאת במקום הזה, המנהיגה, כלים. לאפשר גם למי שחוששת ולא יודעת איך לפעול ולהתערב, אמצעים לעשות את זה באופן נכון. במיוחד לאור הרגישות המגדרית, ראוי שדווקא נשים תיכנסנה לתמונה. אלה דברים שיותר קל לפתוח מול אישה אחרת, מה גם שתוך כדי שיחה צריך לפעמים חיבוק ומגע. אני מאמינה שהרגישות והשפה הנשית היא המקום להתחיל בו”.
“אנחנו שגרירות בקהילות שלנו”
ביום ברביעי האחרון, נערך יום עיון ראשון מסוגו שבו השתתפו עשרות רבניות. “היוזמה הגיעה מהשר לשירותי דת, דוד אזולאי, מתוך מטרה להניע תהליך ארוך טווח של הכשרה ממושכת יותר, ולהעניק כלים לזיהוי תופעות כאלו, גם כשנשים חוששות להתבטא באופן מפורש”, רוזנבלום מפרטת. “לעורר את המודעוּת הקהילתית בנושא פגיעות בנשים ובילדים באמצעים שונים. שמצד אחד יהיה צנוע ומכובד, ומצד שני, כן ‘לדבר על זה’. אלו פגיעות שמעוררות הרבה מאוד תחושת אשמה ובושה גדולה, ולכן המקום של הרבנית הוא לזהות את זה בזמן, ולהפנות לטיפול כדי שיכולת ההתאוששות מהטראומה תעלה. מדובר בזיהוי וסיוע ראשוני, כמובן, ולא בטיפול”.
רוזנבלום מזכירה כי הטיפול בפגיעות מיניות בעולם כולו הוא עניין צעיר יחסית, ובמגזר החרדי והדתי, כתמיד, הדברים מגיעים באיחור קל. “התופעה הייתה קיימת תמיד”, אומרת הרבנית לאו. “גם לא נראה לי שהמספרים השתנו, על אף שאני לא מכירה את הסטטיסטיקות. אך כשיש מודעות בכל חלקי החברה למציאות הזו, פה מתחיל השינוי.
“רבניות הן שגרירות בקהילות שלהן. חשוב שידעו להתייחס ברגישות. שידעו איך להפנות, ולמי. שאנשים לא יחששו לבוא ולדבר על זה איתנו, ואנשים משתפים. היום יודעים ששתיקה היא לא פתרון, אלא להפך, וצריך לדעת איך לטפל בדברים בחוכמה וברגישות”.
“פתאום חושבים אם לעלות לאוטובוס עמוס”
הרבנית לאו אומרת כי הרבנים אינם כתובת לשאלות הלכתיות בלבד, כי אם “חלק מהקהילה”, כדבריה. “רב ורבנית שיכולים להעביר באופן רגיש ומתאים את המסר שיש דלת פתוחה ויש אוזן קשבת, זה חשוב ביותר. אני רואה בתפקיד הזה – להיות שם ולעזור – זכות גדולה שנפלה בחלקי”.
יש חששות בדרך?
“החשש העיקרי שלי, לפחות, זה איך לוודא שיידלקו לנו הנורות האדומות הנכונות. שנדע לזהות נכון
איפה אין בעיה, ואין מקום להתערבות. מצד שני”, הרבנית לאו מודה, “באופן אישי, אחרי למידה שלי את הנושא, אי אפשר להסתכל יותר על דברים הכי יומיומיים באותו אופן. עכשיו עוצרים יותר וחושבים יותר”.
“בכנס חילקנו לכל משתתפת ספר ילדים שמדבר באופן הדרגתי על הנושא. החל מהאיסור לקחת סוכרייה מאדם זר – ועד ללא לתת למישהו לגעת בגוף שלך. אחרי קריאה משותפת בספר עם הילד הקטן שלי, הוא ניסה ללמוד את מספר הסלולארי שלי בעל-פה. המודעוּת הזו מחלחלת לכל מקום, אפילו למחשבה האם לעלות לאוטובוס עמוס במיוחד. אחרי שלומדים יותר, חושבים על זה פעמיים”.
הרבנית לאו חוזרת, במעין תקווה שיש בה יראה, על האיחול שאיחל בעלה לה ולחברותיה: “הלוואי ואנחנו נוכל להיות השליחות הנכונות, ויהיו לנו את הזכויות לעזור למי שאפשר. לא כל אחד זוכה לזה, אבל כל אחת מאיתנו רוצה את הזכות הזו”.
