הוא מכונה “עד המפתח” או “העד המרכזי”. השופט מכנה אותו “החוזר בתשובה שראה את האור”, התובע מתאר אותו כ”חבר הקנוניה שהביע חרטה ומוכן לסייע לצדק להיעשות”. כולם מדברים עליו — הסנגורים בנאומיהם, הנאשמים בהצהרותיהם, העיתונאים בשיחות הרקע.
כולם מדברים עליו אף על פי שאיש מהם לא ראה אותו: העד המרכזי במשפט “העוקץ של המאה”, ישראלי־צרפתי שזהותו נחשפת כאן לראשונה, מסתתר היום בדירה בשדרות נורדאו בתל אביב. שמו איתן לירון, נאשם מספר 8 במשפט שבמרכזו ההונאה הגדולה בתולדות אירופה. תצהיריו של לירון הם שאיפשרו למשטרה הצרפתית להגיש כתב אישום נגד הנאשם מספר 1, ארנו מימרן, חברו של ראש ממשלת ישראל לחופשות נוצצות בריביירה, בהרי האלפים ובמועדוני היוקרה של עיר האורות.
בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי הבכיר ביותר שנשאב עד כה לתוך הפרשה הזאת. שמו משורבב בה בשלושה אופנים: תחילה, בגלל הקשר הישיר של מימרן למקורבו של נתניהו, איש הליכוד מאיר חביב. מימרן וחביב אף הקימו יחד חברה ישראלית שנרשמה על ידי אנשי סודו של נתניהו, משרד שמרון־מולכו; שנית, בגלל עדותו של מימרן תחת שבועה, שלפיה “מימנתי את נתניהו ברמה של מיליון יורו”, העברה שראש הממשלה מודה בקיומה אך מתכחש להיקפה; ושלישית, בגלל הקירבה החברית של נתניהו למשפחת מימרן, קירבה שתועדה בצילום החופשה במונקו, שפרסומו ב”הארץ” ב–25 במרץ השנה הצית את הפרשה.
אבל אחרי שלושה חודשים של חקירת הפרשה בשיתוף אתר התחקירים הצרפתי “מדיהפארט”, אחרי שיחות עם 45 מרואיינים, קריאת רבבות עמודי חקירה ופירוק לגורמים של מנגנון הפשיעה שאיפשר העלמה של לפחות 1.1 מיליארד יורו, נראה שדווקא הצילום המדובר של נתניהו עם מימרן אינו לב העלילה, אלא הכיסוי שלה: הצדדים הזוהרים של הנאשם מימרן, המוחצנים עד כדי פרודיה — המכוניות, החופשות, הדוגמניות, הסלבס, שליפת המזומנים, הפגנת המטוס הפרטי, חלוקת הקוק במועדונים — כל אלה נועדו להסתיר את האמת.
“אני רוצה שתזכרו דבר אחד”, אמר בנאום הסיכום התובע במשפט, ראש התביעה הכלכלית פטריס עמר, “אני רוצה שתזכרו שהצדדים הבארוקיים הנוצצים של ארגון הפשיעה הזה היו רק עוד אמצעי להסתיר את האופל שבו הוא התקיים”.
כיאה לפרשה שהיא לכאורה צרפתית אך התקיימה למעשה רובה ככולה בישראל, “העוקץ של המאה” נולד ברחוב הירקון. במרץ 2005 נחשפה הלבנת הון ענקית בסניף 535 של בנק הפועלים בתל אביב, ובנחקרים היה גם סמי סוויד, ישראלי־צרפתי עם עבר עשיר של עבירות מרמה. חשבונותיו של סוויד עוקלו, חסכונותיו הוחרמו והוא הואשם בהלבנה. באותו יום הוא נשבע לא לסמוך יותר על הבנקים.
ואכן, אי אפשר להבין את “העוקץ של המאה” בלי לאמוד את כמות המזומנים האדירה שהחזיק סמי סוויד בביתו. “היה לו כל כך הרבה כסף בבית שהוא כבר לא ידע איפה להסתיר אותו. היית פותח ארון מטבח לחפש כוס נקייה, היו נופלות עליך חבילות של שטרות”, העיד אחד השותפים הזוטרים בחקירתו בצרפת. נטייתו זו של סוויד היתה ידועה היטב לשותפיו, ולא אחת הוא נשדד.
כך קרה שבשנת 2010 הוסתרו כספי ההונאה לפי התחקיר של “הארץ־מדיהפארט” בשלוש וילות בהרצליה: בית ששכר סמי סוויד ברחוב האש”ל 114, בית ששכר נאשם צרפתי־ישראלי נוסף, מרדכי מולי, ברחוב הנשיא בן צבי, ובית שסוויד רכש ברחוב וינגייט. יום אחד, בשובם להרצליה מחופשה במרוקו, מצאו השותפים שבהיעדרם פרצו אלמונים לבית ברחוב בן צבי ופירקו את המרצפות הנכונות בסלון: 18 מיליון יורו נעלמו בן־לילה. אבל גם אחרי התקרית הזאת העדיף סוויד לספוג קצת הפסדים מאשר להיכנס לבנק.
איזה אדם מאבד בשלווה 18 מיליון יורו במזומן? אדם שמגלגל מאות מיליוני יורו במזומן. מעט אחרי סוף המשפט של הלבנת ההון בבנק הפועלים מצא סמי סוויד דרך להלבין כסף בלי הבנקים. הפעם, על פי כתב התביעה הצרפתי, זה קרה בטיסת אל־על.
באוגוסט 2008 הכיר סוויד בלאונג’ העסקי של אל־על בשדה התעופה בן־גוריון נוסע ישראלי־צרפתי אחר, מישל קסלסי. השניים התיידדו וכאשר עלו למטוס הם ביקשו מהדיילת לדאוג להחלפת מקומות כדי שיוכלו לשבת ביחד. סוויד סיפר לקסלסי על צרותיו בסניף רחוב הירקון. קסלסי, לפי חומר הראיות, סיפר לסוויד שממשרדיו במגדלי התאומים ברמת גן הוא יודע לגלגל כספים במהירות הבזק סביב כל העולם — תחילה לקפריסין, משם לתוניסיה, משם להונג קונג, עד שהם חוזרים לארץ צחים כשלג למשיכה במזומן. השניים החליטו שהם נועדו לקשור את גורלם העסקי יחד.
באותו זמן שמע סוויד מרואת חשבון ממארסיי, אשר המשטרה הצרפתית לא איתרה עד היום, שבקרוב מאוד תהיה הזדמנות נדירה להפעיל את תרמית המע”מ הקלאסית בקנה מידה מונומנטלי. “כסף עומד ליפול עלינו משמים”, כהגדרתה. לסוויד היתה אם כן רואת חשבון, היה לו מלבין כספים, והוא פנה לבעל ברית נאמן, איתן לירון, שישמש כמנהל. היה חסר לו עכשיו רק משקיע.
תרמית מע”מ קלאסית מנצלת את פער הזמנים הקיים באירופה בין גביית מע”מ מעסקה ועד להעברתו לשלטונות המס, בדרך כלל 90 יום. כנופיה מיומנת יכולה לנצל את הפער הזה כדי להכריז על פשיטת רגל של הגובה ולגלגל את המע”מ במאות חשבונות בנק סביב העולם, עד אשר אין דרך לקשור בין הכסף לגובה.
אבל זו תרמית של רמאים קטנים: ראשית, בגלל שקשה לייצר מספיק עסקאות, ולו פיקטיביות, כדי להצדיק את ההשקעה, ושנית כי רשויות המס צפויות לשים לב בתוך זמן קצר להתנפחות פתאומית של מסחר מסוים אם אין לו סיבה ממשית.
אבל סיבה ממשית כזו עמדה עכשיו להופיע: באותה השנה החליטה צרפת להטיל מע”מ על המסחר במכסות פחמן דו־חמצני, ולכן משרד האוצר הצרפתי לא יופתע אם פתאום ידווחו לו בבת אחת עסקאות כאלה בהיקף גדול. סוויד ולירון החלו לגלגל עסקאות ממשרד שכור ברחוב החשמונאים בתל אביב וראו כי טוב. לפי הערכות זהירות של “הארץ־מדיהפארט”, כבר ברבעון הראשון עמד שיעור הרווח של החבורה על 400%. לפי מסמכים שבידי התביעה, סוויד עשה מיד ארבעה מיליון יורו. זה היה לא רע, אבל הוא רצה יותר. הוא חיפש משקיע עם כסף וקשרים, אדם מספיק מוחצן כדי למשוך את תשומת הלב מההתארגנות מאחוריו. מכל היהודים בצרפת הוא מצא דווקא את חברו לחופשות של ראש ממשלת ישראל, ארנו מימרן.
ארנו מימרן הוא איש כריזמטי, זוהר, בעל גישה חופשית לאנשים עשירים, ובראשם מי שהיה אז אביה של אשתו הראשונה, המיליארדר קלוד דריי. בהפסקות המשפט הוא מרבה לפנות לעיתונאים, לעתים בהלצות, לרוב בהתרסה. הוא נוטה להתלבש כמו אל פצ’ינו ב”פני צלקת” וגם יודע לצטט את כל הרפליקות של הסרט.
את אשתו השנייה, הדוגמנית קלודיה גלאנטי, הוא פגש במועדון שאליו הרבה לקחת את נתניהו, “קן קלאב” ברובע ה–16 בפריז. כפי שסיפר ל”הארץ־מדיהפארט” אדם שהיה עד למחזה, מימרן צעד בחליפתו לעבר חדר הסיגרים במועדון וראה את גלאנטי שוחה בבריכה הצמודה. הוא קפץ למים בבגדיו ושחה אליה כדי לבקש ממנה לאכול איתו ארוחת ערב.
זה בדיוק היה האיש שסמי סוויד חיפש, הוא והדוגמניות שלו והמכוניות שלו והמועדונים והאבא של אשתו העשיר; חברותו עם נתניהו בוודאי לא יכלה להזיק. מימרן כיכב במדורי הרכילות בצרפת ובאיטליה ונראה כמו האיש שיחטוף את העונש המקסימלי אם משהו ישתבש. “תרשום, תרשום”, אמר לי מימרן באחת ההפסקות במשפט, שרמנטי כהרגלו גם אם לחוץ יותר מהרגיל. “תרשום את מה שקורה פה באמת: אני עומד להישלח לעשר שנים בכלא רק בגלל שאני אוהב להשתחצן”.
איתן לירון היה העד היחיד להיכרות בין מימרן לסוויד, המנהל היחיד שידע על כל חשבונות הבנק של החבורה, השותף היחיד שהסכים לספר הכל לצרפתים. עדותו נמשכה על פני ארבעה ימים ביאחב”ל, מול חוקרת ישראלית דוברת צרפתית ובנוכחות שני קצינים מהמשטרה הכלכלית בפריז. הודאותיו במשטרה, אשר תוכנן נודע ל”הארץ”, שופכות אור על ההתארגנות הישראלית־צרפתית שאיפשרה לחבורה להעלים מהקופה הציבורית לפחות 1.1 מיליארד יורו.
הוא נולד בצרפת ב–1973 לאבא אשכנזי ואמא תוניסאית. הוא הפסיק ללמוד אחרי כיתה י’ ובגיל 20 כבר היה אשף תרמיות בחבורה שקיבץ סביבו סמי סוויד. כאשר הכנופיה של סוויד נעצרה בצרפת ב–2003 אחרי הונאת מע”מ קודמת, קטנה בהרבה, איתן לירון היה היחיד שלא ישב בכלא. הוא הקים חברה פיקטיבית והחל לקחת הלוואות: “הרעיון שלי היה לקחת כמה שיותר כסף מולווה מהבנקים ומהספקים ולברוח איתו לישראל”, הוא מסביר בפשטות בעדותו.
הוא השאיר מאחוריו את אשתו ושתי בנותיהם ועלה ארצה ב–2006, כשהוא ממהר להחליף את שמו המקורי, ז’רמי ז’אק גרינהולץ, כדי לחמוק מתביעות. “היו נגדי בצרפת שני צווי מעצר על השם הזה”, הוא מתנצל. הוא בחר ב”איתן לירון” והביא ארצה דוגמנית אוקראינית שאיתה הוא חי בתל אביב: “זייפתי תצהיר בנקאי מקנדה כדי להוכיח למשרד הפנים הישראלי שיש לי מספיק הכנסות לסדר לה ויזה”.
עם הצטרפותו של ארנו מימרן לצוות קצב העבודה של איתן לירון עלה פי עשרה, על פי עדותו: “לא יכולנו לעבוד מאותו משרד, התחלתי לשכור חדרי מלון בטירוף, כל יומיים היינו עוברים מקום. לא היה רגע שבו לא יצאה פקודת קנייה של מכסות פחמן דו־חמצני, מאות ביום. לפני שארנו הצטרף גילגלתי בערך מיליון יורו ביום. אחריו הגעתי לעשרה מיליון יורו ביום”.
בגלל אופיה של ההונאה, מה שחשוב הוא מספר העסקאות וגודלן: על כל עסקת קנייה, החבורה הרוויחה 20% — שני אחוזים בעמלת סוחר, 18% מהמע”מ. לירון קנה מכסות בבורסה בהולנד, שבה אין מע”מ על מכסות כאלה, ומכר אותן מיד לצרפת, שבה יש. משרד האוצר הצרפתי חיכה אחרי 90 יום למע”מ, אבל אז התברר שהחברה שמכרה כבר החליפה בעלות מאות פעמים ונעלמה.
לירון ניהל לפחות שמונה חברות שעסקו בסחר, רובו פיקטיבי, שהרי כל המטרה היתה לייצר נפח לצורכי מע”מ. נקל להבין את סדרי הגודל של ההצלחה אם נתייחס למע”מ שמשרד האוצר דרש בתוך חצי שנה מאחת החברות האלה: 1.2 מיליארד יורו. “הכל היה משוגע”, אומר לירון לשוטרים. כאשר סוויד ביקש מאחיינו להעביר תרומה של 5% מהפעילות החודשית לבית הכנסת שלו, העיד לירון, האחיין מצא את עצמו רוכב על אופניו לבית הכנסת עם שני מיליון יורו במזומן.
טבעת עם גולגולת
בתחילת 2009 מצאו את עצמם סוויד, מולי, מימרן ולירון מנהלים אופרציה גדולה בהרבה על יכולות הלבנת הכספים של מישל קסלסי, החבר לטיסה של סוויד. קסלסי גם החל למשוך תשומת לב מיותרת, מבחינתו של סוויד, ובין השאר יופיע מאוחר יותר בתזכירי המריבה סביב מכירת איי.די.בי למוטי בן משה כמי שעסק ב–2009 בהלבנת כספים ממוסדת.
החבורה החליפה את קסלסי בנאשם מספר 5, אלכסנדר ברנשטיין. ברנשטיין היה הבעלים של רשת להחלפת מט”ח במרכזי הערים בישראל, “אלברקום”. היו לו רק שישה סניפים אבל יותר מ–40 חנויות ששיתפו איתו פעולה תמורת עמלה, ולכן היה לו אליבי מושלם להחזקת מזומן — סיוע לתיירים. לפי דוחות החקירה הצרפתית, ברנשטיין הלבין לכאורה עבור החבורה במחצית הראשונה של 2009 סכום של 38 מיליון יורו במזומנים.
זה כלום לעומת המומחיות האמיתית של ברנשטיין, לפי התביעה: הלבנת הון באמצעות גלגול העברות. “הוא הקפיד לתת בכל שנייה העברה של 9,999 יורו, כך שאף צד לא היה חייב בדיווח”, מסביר לירון. לפי כתב התביעה, באותה התקופה, בנוסף למזומנים, הצליח ברנשטיין להלבין בהוראות בנקאיות מישראל ואליה סכום של 68,350,000 יורו. לפי מקורות צרפתיים, קסלסי ברח בזמן ההמתנה למשפטו בדצמבר 2013 (תוך שהוא מערים על מנגנון האזיק האלקטרוני שלו) ונמצא גם הוא בישראל. במאי 2014 הוא נידון שלא בפניו לחמש שנות מאסר בפועל וקנס של 65 מיליון יורו בגין הונאה.
“בסך הכל, סמי סוויד עשה אישית משהו כמו 200 מיליון יורו”, העיד לירון בחקירה. השותף השני, מרדכי מולי, הרוויח 70 מיליון יורו. מימרן, לעומתו, מצא את עצמו כעבור שמונה חודשים רק עם עשרה מיליון יורו. לא היה זה מצב שמעריץ של אל פצ’ינו יכול היה לעבור עליו לסדר היום. לפי לירון, מימרן הציע לסוויד השקעה של בעלי עניין בתמורה מובטחת, וסוויד הסכים להעביר לו — במזומן כמובן — 30 מיליון יורו. מימרן הגיע לארץ במטוסו הפרטי — אשר רשום היה על שמו של אדם אחר, איש המועדונים הצרפתי ז’אן־איב לה פור — והעמיס את הכסף ב”פלקון”.
מכיוון שיש ביקורות מכס קפדניות על מטוסים פרטיים בטיסות בינלאומיות אחרי הנחיתה, בוודאי מישראל, מימרן פיתח שיטה שהוא חזר עליה פעמים רבות, לכאורה: הוא דיווח על טיסה מנתב”ג ללה בורז’ה, ועצר לנחיתת ביניים קצרה בשדה התעופה בניס. שם הוא נעל את המטוס בטענה של תקלה טכנית ונשאר ללון בו. למחרת בבוקר מילא טופס חדש, ובו דיווח על טיסת פנים מניס לפריז, אשר אינה נתונה לביקורות מכס בינלאומיות. פעם, פעמיים, שלוש.
מימרן לא החזיר את הכסף לסוויד, ובקיץ 2010 סוויד החל לגלות חוסר סבלנות. מימרן הזמין אותו לבסוף ל”שיחת חברים” בפריז, ולאסונו הסכים סוויד לבוא ליממה מהרצליה. ב–14 בספטמבר 2010 הוא המריא משדה התעופה בן־גוריון מוקדם בבוקר ונפגש עם מימרן פעמיים בבתי קפה שונים בבירת צרפת, ללא הצלחה. השניים קבעו להיפגש פעם שלישית בערב, לפני הטיסה של סוויד בחזרה לישראל. הפגישה נקבעה ל–20:00 בפורט מאיו, ליד שער הניצחון. מימרן החליט להעניק לסוויד טבעת בעיצובו של התכשיטן מאיר חביב, איש סודו של בנימין נתניהו בצרפת: טבעת זהב ורוד עם סמל של גולגולת.
סוויד הגיע לפגישה בזמן. מימרן איחר בשלוש דקות. הוא החל לצעוד לכיוונו של סוויד כשהטבעת בידיו, ואז הגיח קטנוע שעליו רכבו שני גברים. הגבר מאחור שלף אקדח בעל משתיק קול וירה שישה כדורים בסוויד, שמת במקום. לפי חומר החקירה, מימרן הפיל את הטבעת ליד הגופה וחיכה לשוטרים.
***
רציחתו של סוויד יצרה אנדרלמוסיה ביחסים בין חברי הכנופיה: איתן לירון לא יכול היה למחול על אובדן הפטרון שלו, שבו הוא רואה עד היום “מורה דרך, מבחינתי מנטור”, כפי שהגדיר זאת בחקירה. הוא האשים את מימרן בארגון הרצח של סוויד, מימרן הכחיש בכל תוקף והציע להמשיך כרגיל.
שנה אחר כך, בתחילת 2012, לכדו שלושה חברים של סמי סוויד — לירון עצמו, מרדכי מולי ואדם בשם מנו דהן — את ארנו מימרן כשבילה בתל אביב. הם הביאו אותו לחדר במלון קרלטון, שם חיכה להם צוות הפעלה של פוליגרף. הם ביקשו לשאול אותו שתי שאלות: אם הוא גנב כסף מסמי סוויד ואם הוא היה מעורב ברציחתו.
לאירוע הזה יש בתיק הראיות שתי גרסאות שונות: זו של לירון וזו של מימרן. מימרן אומר שהוא “הסכים לבוא לבקשתו של דהן, כי אין לו מה להסתיר”. לירון אומר שמימרן הבין ממשפחת סוויד שאין לו ברירה אלא להשיב על השאלות.
מה העלו תוצאות הפוליגרף? לפי עדותו של לירון, מימרן השיב בשלילה על שתי השאלות: הוא לא גנב מסוויד כסף ולא היה מעורב ברציחתו. בשתי הפעמים המכשיר קבע שהוא משקר.
מימרן: “אתם שואלים אותי כאן על סיפור פולקלוריסטי. היו שתי נשים בחדר ליד המכשיר, חיברו אותי ושאלו אותי שאלות. עניתי כמובן שאין לי שום קשר לרצח. אני לא זוכר את הפרטים”.
בפסק הדין שיינתן בפריז ב–7 ביולי צפוי מימרן לקבל, אם יורשע, עונש של עשר שנות מאסר, המקסימום האפשרי לעבירות מרמה. המשטרה הצרפתית ניסתה בשנתיים האחרונות להגיש נגדו כתבי אישום על שתי רציחות שהיה מעורב בהן לכאורה, ובראשן ההתנקשות בסמי סוויד.
אבל אם התביעה הכלכלית הרגישה ביטחון רב בתיק ההונאה, הרי שהתביעה הפלילית לא יכלה לנהל תיק רצח שבו כל העדויות נמסרו בכתב ומרחוק. כל עוד איתן לירון בישראל, ארנו מימרן יכול לקוות לחסוך לעצמו לפחות 20 שנות מאסר.
