A court associated with the Israeli Rabbinate has ruled that a woman who underwent a conversion was legitimately married to a Cohen, awarding her full benefits when the couple divorced.
BeHadrei Haredim reports that the Rabbinical High Court has set a new precedent by validating the marriage of a woman from the Bene Israel community of Indian Jews who was married to a Cohen despite the fact that she underwent a conversion. Cohanim are descendants of the priestly caste and are forbidden from marrying converts.
Some rabbis claim that there is doubt as to the status of the Bene Israel community, who immigrated to Israel from western India.
According to Bene Israel tradition, the community descended from a handful of Jewish shipwreck survivors on the Indian coast up to 2,000 years ago. However some Rabbis have ruled that members of this community must undergo conversion to be accepted as fully Jewish.
In this case the woman was converted in Israel by the court of Rabbi Nissim Karelitz in Bnei Brak. However, as this conversion was not done through official governmental channels, the conversion did not come to the attention of the Chief Rabbinate at the time of the wedding. After the marriage the husband, who is a Cohen, raised the question of his wife’s conversion with the Rabbinate.
The wife turned to the former Chief Rabbi, the late Rabbi Ovadia Yosef and explained the situation to him. Rabbi Yosef ruled that the couple could remain married.
Subsequently the couple decided to divorce, and their case was brought before the Rabbinical Court of Petah Tikva. Council for the wife, Rabbi Avargel, claimed that the position of the Chief Rabbinate since the founding of the State of Israel has been that the Bene Israel community are fully Jewish. Therefore the conversion was immaterial.
He further argued that the fact that since she is considered by the Chief Rabbinate to be fully Jewish without conversion, the fact that she underwent conversion out of doubt should not harm her position.
After much discussion, a court issued a unanimous ruling following the opinion of former Chief Rabbi Yosef, in favor of the wife and awarding her a divorce settlement.
The husband filed an appeal with the High Rabbinical Court in Jerusalem. This court agreed with the ruling of the Petach Tikva court and awarded the wife an even larger settlement.
בית הדין הרבני הגדול, באופן תקדימי, התיר אישה המשתייכת לעדת “בני ישראל” מהודו – כלפיהם נוצרה מחלוקת גדולה בין גדולי הפוסקים הם הינם נחשבים ליהודים, כאשר מרבית גדולי התורה פסקו שהם אינם יהודים להינשא לכהן, זאת בניגוד לפסיקת גדולי הדור מהזרם האשכנזי. יצויין כי האישה עברה גיור לחומרא.
מי שחתומים על פסק הדין הם הרבנים הרב נחום שמואל גורטלר, הרב יצחק אלמליח והרב מימון נהרי.
תחילתו של הסיפור בבני זוג שנישאו כדת משה וישראל, כאשר כאמור, האשה משתייכת לעדת “בני ישראל” שמוצאם מהודו, ואילו הבעל אשכנזי במוצאו והינו כהן מיוחס.
שאלת מעמדם האישי של “בני ישראל” התעוררה בתחילת המאה ה-19 וביתר שאת לאחר קום המדינה. קליטתם של העולים מהודו נתקלה אז בקשיים, כשנחלקו הדעות בין פוסקי ההלכה אם כשרים הם לבוא בקהל. שתי השאלות שעמדו לדיון היו: האם יש להכיר בהם כיהודים, ואם כן, האם כשרים הם לבוא בקהל או שמא יש לראותם כממזרים או ספק ממזרים.
המסקנה בדבר שאלת יהדותם של “בני ישראל” משליכה לכאורה באופן פרדוקסלי על שאלת הממזרות, שכן הדעות המקלות ומכירות ביהדותם, עלולות להחמיר בנושא הממזרות, ואילו למי שסובר שאינם יהודים, ממילא לא נוצרת בעיית ממזרות ויכולים לבוא בקהל אם יתגיירו, בבחינת “קלקלתם היא תקנתם”.
דעתם של הגרי”י קניבסקי והרב שך זצ”ל היתה לאסור את “בני ישראל” מכל וכל ש”אי אפשר בשום אופן לדעת מה טיבם, והם ספק גויים ספק פסולי קהל”, ו”כבר נאסרו על ידי רבותינו גדולי בבל וירושלים לפני כמאה שנה, ופשט איסורם בכל בתי דינין שבא נידון כזה לפניהם באיסור שריר וקיים ובאיסורם הם עומדים” (קריינא דאגרתא, כרך א, עמ’ רנ”ב), וזו הייתה גם דעתו של הרב אליעזר וולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, שאין תקנה להם לבוא בקהל ה’ (שו”ת ציץ אליעזר, חלק י’, סימן כ”ה, פרק ג’).
במקרה הנוכחי, טרם נישואי הצדדים, עברה האשה גיור לחומרא בבית דינו של הרב נסים קרליץ בבני ברק, אולם הדבר לא בא לידיעת הרבנות הראשית ועל כן נרשמו הללו לנישואין באופן רגיל.
לאחר הנישואין, כאשר העלה הבעל את הנושא בפני רבניו, צצה השאלה האם מבחינה הלכתית יכולים הצדדים לחיות יחדיו כבעל ואשה או שהם אסורים מבחינה הלכתית.
שאלה זו במקרה ספציפי זה עמדה בפני גדולי הדור האשכנזיים, תוך שהגרי”ש אלישיב זצ”ל קבע בפסק דין שנכתב בכתב ידו שהצדדים אסורים זה על זו ועליהם להתגרש, הדבר בא לידי ביטוי אף בפסיקת הגר”נ קרליץ שכתב מפורש שהודיע לאשה שהיא אסורה להינשא לכהן, כן היתה אף דעת ביה”ד של העדה החרדית שקבע בפסק דין שעל הצדדים להתגרש.
בנוסף, הרב יצחק שמואל שכטר כתב פסק דין ארוך ומנומק הקובע כי הלכתית אסורים הצדדים ועליהם להתגרש, עימו החרה אף הרב בראנדסטוופער ועוד רבים ונוספים. יש לציין שאף הרב רלב”ג, ראש מחלקת רישום נישואין ברבנות ירושלים, שם נרשמו הצדדים לנישואין, קובע מפורש במכתבו כי, לו היה יודע שהאשה מוצאה מעדת “בני ישראל” ועברה גיור לחומרא ואילו הבעל כהן, הרי שלא היה רושם את הצדדים לנישואין.
אלא שהאישה פנתה לראשל”צ הגר”ע יוסף זצוק”ל ושטחה את העניין בפניו, תוך ציון עמדתם של כל גדולי ישראל האשכנזים בעניין. הגר”ע יוסף זצ”ל כתב לה בתשובתו במילים “לא להתגרש” ושלחה אל הרב ציון בוארון – חבר ביה”ד הרבני הגדול לערעורים שנימק את דבריו של מרן הגר”ע.
לאחר מכן נדון העניין בפני בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה שלפניו הניח הבעל את תביעתו לגירושין. בדיונים שנערכו טען בא כוחה של האשה, טוען רבני נסים אברג’ל, כי מאחר ועמדת הרבנים הראשיים עוד מראשית הקמת המדינה היתה להתיר את עדת “בני ישראל” להינשא כדת וכדין, הרי שהצדדים שבאו בשערי הרבנות כפופים לעמדה זו.
עוד טען ב”כ האשה כי, העובדה שהאשה עברה גיור לחומרא אין בה בכדי להזיק לאשה, שהלא ככל והאשה מוגדרת כיהודיה כשרה שאינה נצרכת לעבור גיור לחומרא, הרי שאין בגיור לחומרא בכדי לאוסרה על כהן.
לאחר דיונים רבים ניתן פסק דין, תוך שבפסק דינם של ביה”ד הרבני האזורי החרו הדיינים אחר דברי הגר”ע יוסף זצ”ל, תוך דחיית עמדת גדולי ישראל האשכנזים וקבלת טענות ב”כ האשה, וקבעו פה אחד שלאשה מגיע כתובה ופיצויי גירושין בסך כולל של 100 אלף שקל.
בנימוקי ביה”ד הרבני האזורי נקבע שמאחר וכתובתה של האשה הינה כתובה אשכנזית בה נרשם כנהוג “200 זקוקין כסף צרוף” ומאחר ובחישוב סך הזקוקין יש מחלוקת בין גדולי הפוסקים מהו ערך הזקוקין, הרי שמצד עצם חיוב הכתובה יש לפסוק כדעה הנמוכה, וזאת מאחר ולזכותו שלל הבעל עומדת טענת “קים לי” ללכת ולסבור כשיטה הנמוכה, שהלא הוא המוחזק.
על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור לביה”ד הרבני הגדול בירושלים, לאחר דיון ארוך והגשת סיכומים, הוציא ביה”ד הרבני הגדול פסק דין בעניינם של הצדדים לפיו הוא מקבל את הכרעת בית הדין האזורי. אלא שבית הדין הגדול אף החמיר עם הבעל וקבע כי עליו לשלם את הערך הגבוה מדין “זקוקים”.